חברים מספרים על דניאל

מאיר ירקוני ז"ל ב- 30 לנפילתו של סמל דניאל קריגר ז"ל

"מראשוני הפועלים בבת ים שנלחמו לעבודה עברית ומראשוני אנשי ההגנה בבת ים. איש מחתרת מובהק צנוע, שתקן ורחוק מיצר הפרסומת שימש כל השנים כנשק מחסנאי במקום. רבות וקשות עברו עליו בתפקיד זה וביחוד בתקופת החיפושים. משנת 1936 שרת במשטרת הישובים וגם בתפקיד זה רכש לו אהדת הממונים עליו.

 בפרוץ הקרבות הוציא דניאל את "כליו" מהמחבואים והודות לטיפולו הנאמן והמסור פעל הכל כהלכה. משך 5 חודשים עבד האיש ולחם ללא הפוגה, חילק תחמושת, בדק ותיקן את הנשק, עמד בעמדה כחיל כי המחסור באנשים היה רב ובכל מקום שצפויה התה סכנה היה דניאל ראשון – חלוץ.

הוא תמיד הגיע עוד לפני קריאה. עם כיבוש יפו יצא יחד עם כל לוחמי בת ים לדרך ירושלים. הוא נשלח חזרה הואיל ולא היה מגוייס אולם לא דניאל האיש אשר ישב בביתו בשעת חרום. למרת שצו הגיוס לא חל עליו – התגייס וחזר לפרוזדור ירושלים. גם כאן התגלה באומץ רוחו והוציא חבר שנפל מתוך קו האש תחת מטר כדורים ופגזים.

 וזכה האיש אחרי שנים של תפקיד כנשק במחתרת להשלח לקורס נשקים בצ.ה.ל עם גמר הקורס השתחרר דניאל מהצבא ועבר לשרת במשטרת ישראל כנשק. השתלם כחבלן והמשיך בעבודה מסוכנת זו לכל סוגיה, פרוק מוקשים וכו'. וביום 25.1.50 בפרוק מוקש ע"י באר שבע, נפל. כזה היה דניאל הראשון בכל מקום להסיר מכשולים ולסלול דרכים.

כל עוד הסכנה בבת ים היה כאן, לאחר כניעת יפו עבר ללטרון ומשם יצא באר שבע.

חבל, אבד לנו חיל לוחם וחבר מסור. כבוד לזכרו."

זדביל אברהם מספר על דניאל קריגר ז"ל

"הכרתי את דניאל מיום שהגעתי לבית וגן בשנת 1934. בבית וגן אז התרכזה קבוצת פועלים שהגיעו מכל חלקי הארץ. דניאל בא מקבוץ רמת רחל. באותה תקופה היינו חייבים לארגן לעצמנו את החיים הכלכליים והחברתיים. יש לזכור שמקומות עבודה קבועים היו מעטים. המושג של יום עבודה היה ערך עליון. דניאל התבלט ביושר שלו, והיה מקובל על כולם. עם פרוץ המאורעות ב- 1936 התמסר דניאל לפעילות של שמירה בהגנת הישוב.

נעדרתי 9 שנים מבת-ים וחזרתי בשנת 1946 ופגשתי את דניאל שוב שקוע בפעולות הגנה. הוא היה אחראי לאחסנת הנשק. ב- 1948 לאחר שיחרור יפו התגייס דניאל יחד עם לוחמים נוספים מן היישוב לשחרר את דרך ירושלים. תמיד היה בין הראשונים. תמיד בין המסורים ביותר והתבלט באחריות עליונה.

 כשנפל בעת מילוי תפקידו בדרום התהלכו אגדות, שהיה אזרח אחד שנכנס לשדה מוקשים (דניאל) והזהיר להגיש לו עזרה, כי חשש שלא יפגעו גם הם. כששמעתי זאת אמרתי לעצמי זאת לא אגדה כזה היה דניאל."

מנשה ברזנוגר מספר על דניאל קריגר ז"ל

"במאורעות 1936-39 לאחר שהוקמו העמדות פעל דניאל רבות להעביר קוי טלפון לקילומטרים רבים ממטה האזור שהיה ברח' הרצל פינת ירושלים למגן דוד אדום ולכל עמדות ההגנה סביב בת-ים. קשה לתאר היום את תחושת הבטחון, האושר והשמחה מקשר טלפוני זה בין המגינים לפיקוד. עם הכרזת האו"ם על הקמת המדינה בשנת 1947 נתנו הוראות להוצאת הנשק מהסליקים. דניאל וצוותו פעלו במהירות ובזהירות מפני שהכוחות הבריטים שפיטרלו ברחובות בת-ים, ודרך מזל או נס הצליחו להתחמק ולא להעצר ע"י הכוחות הבריטים. וכאן יש לציין שאודות למסירותו ועבודתו הקשה במשך שנים רבות, התחמושת, הנשק הקל והכבד היה תקין וטוב. לא רבים הסליקים שאפשר היה להשוותם לסליק הבת-ימי. ובזכות הנשק הזה הינו מסוגלים להגן על בת-ים.

 כשהוחלט בתחילת 1948 על הקמת גדר ביטחון שלעיתים המרחק בין עמדתנו לעמדות האויב היה כ- 30 מטר, ומבצע מסוכן זה בחורף קשה, גשמים עזים ותחת מטר אש של האויב רק מפקדים ומתנדבים שדניאל בתוכם ישתתפו במבצע מסוכן וקשה זה, שלשמחתנו הסתיים ללא נפגעים. עם שחרור יפו במאי 1948 יצא דניאל במסגרת הכוח הבת-ימי לחזית בגזרת לטרון, וגם שם היה לדוגמא אישית לכל חיילי היחידה, לוחם עז שלא ידע פחד או סכנה. כמפקדו בתקופה ההיא אין מילים בפי שאוכל לפאר ולתאר את פעולותיו ואת מעשיו הנועזים.

 עם סיום הקרבות במלחמת העצמאות התנדב דניאל כהרגלו למשטרה כחבלן לפירוק מוקשים. באחד מתפקידיו בפירוק מוקשים מתחת לגשר על יד באר שבע נפגע וכוחותיו בגדו בו הפעם ומת ופצעיו. הגורל המר פגע בו, במשפחתו, בכולנו בפועלתו האחרונה מנע קורבנות רבים.

 כהוקרה על פעולותיו הרבות החליטה מועצת בת-ים דאז להנציח את שמו ולקרא לאחד הרחובות הארוכים והמרכזיים בשם "דניאל". את כל חייו ואת מיטב שנותיו הקדיש להגנת בת ים ובטחון הארץ. ללא עזרתם של אשתו ציפורה ובנותיהם לא היה מסוגל לפעול כפי שפעל.

יהא זכרו ברוך."

יואל זולברג מספר על דניאל קריגר ז"ל

"סליק של ההגנה היה בבית החרושת "לוין אפשטיין" ואני הייתי מנהל העבודה. ערב אחד פגשתי את דניאל. השעה היתה 12.00 בלילה. הוא הפציר בי ללכת הביתה והבטיח לי שגם הוא ילך. עזבתי את המקום אך כשחזרתי למחרת ראיתי את דניאל עוזב את המקום. אז הבנתי שהוא נשאר כל הלילה לטפל בנשק. בתור נשק הוא טיפל בלי הרף כי ידע שהנשק יקר ומעט והודות למסירותו, כשהוציאו את הנשקים מהסליקים הם היו ראויים לשימוש. הוא תמיד היה מוכן לסכן את חייו למען היישוב וחבריו."

"ב 1946 ערכו הבריטים חיפוש יסודי אחר נשק בלתי לגלי והיה צורך לעביר את הסליק בבית חרושת "לוין אפשטיין" למקום אחר. משפחת זולברג תוך סיכון רב נידבה את חצר ביתם. מר זולברג ודניאל עמלו קשות במשך ימים ולילות בחפירת הבור כ 4 מטא עומקו על מנת שהבריטים לא ימצא את הנשק בעזרת גלאי מוקשים כפי שעשו במקומות אחרים."

גדעון ווקר מספר על דניאל קריגר ז"ל

"כשהיינו ילדים בני 10-11 נכנסנו לגדנ"ע. רצו לחשל אותנו מפני הפחד ושלחו אותנו בחושך לבד, אחד אחד, דרך החולות לחולון להביא קשר, פחדנו נורא. הלכתי לבד; באמצע הדרך מופיע דמות ואני נופל על האדמה מרוב פחד עד שאני שומע מאחורי קולו של דניאל: "קום גדעון, אל תפחד, זה אני." דניאל כן הכיר את הפחד, בעיקר בנפשו של הזולת, הוא ראה את פחדם שך הילדים, ולבו הרך לא נתן לו להשאיר אותם לבד בחושך.

ציפורה קריגר ז"ל אלמנתו של דניאל קריגר ז"ל מספרת

כל השנים היתה ציפורה שרויה בדאגה שמא יתגלו מעשי בעלה, תמיד ערה היתה לסכנות. שפעם שמעה בלילה מכוניות כבדות, מיד חשה שזו המשטרה. העירה את דניאל שלא יהיה מופתע מבוא המשטרה. הם באו וחיפשו נשק בכל הבית וכשלא מצאו הרימו את הבנות בגסות ממיטותיהם, שמא שם נסתר הנשק.

 תמיד חרדה לחייו. "בצדק" מעידים חבריו, "כי את המשימות המסוכנות תמיד נט על עצמו ובכל מקום שהאנשים היו בסכנה, שם הופיע דניאל לעזרתם ולעודדם.

 כשנפצע בידו ע"י התפוצצות רימון בשעת טיפול בנשק, אי אפשר היה להוציא את הרסיסים והריפוי נמשך הרבה זמן. אבל לא יכלו לוותר על דניאל כי מי כמוהו היה בקיא בנשק ומסור לתפקידו. רק אז הסכים שציפורה תעזור בחלוקת הנשק והתחמושת. היא גם החליפה לו את הגזה הלבנה לתחבושת בצבע חקי, כדי שהערבים לא יגלו אותו בעברו בלילה בין העמדות.

 לשתי בנותיו, תלמה וליאורה, היתה כל דאגתו. הוא התנגד שציפורה, שהיתה חברה בהגנה, תצא לפעולה: "עליך לשמור קושם על הבנות שלנו, אל תשאירי אותן בידיים של אחרים, בשעה זו צפויה סכנה לכל בית בבת-ים."

 הסבתא של הבנות, אמה של ציפורה, הגיעה מרומניה כשעדיין בת-ים היתה במצור. כשהמצב הוקל לאחר כיבוש יפו, אסף אותה דניאל לביתו. על אף שלא היה שומר מצוות ועל אף שהפרנסה היתה מצומצמת מאד דרש מציפורה להחילף את כל כלי המטבח, כדי שהסבתא האדוקה תוכל לחיות אתם ביחד. ובכלל הוא פינק אותה וכיבד אותה כאילו היה בנה.